מאת רוני עופר, חברה מבית הספר
ההיכרות שלי עם רונן זאת היכרות שאני תמיד מתגאה לספר כי הכרנו בצורה מיוחדת. בכיתה י' הוא ניגש אליי ושאל אותי "את אחות של אלון?" וככה הכרנו זה את זה אחרי כמה ימים הוא ניגש אליי שוב ושאל אותי " אז מה, שמעתי שההורים שלך גם התגרשו" מאז ועד היום אני תמיד הזכרתי לו את זה איזה מצחיק הוא היה עם השאלה הזאת וזה גם מצחיק ששבוע לפני מה שקרה שוב נזכרתי בזה והוא אמר לי "זה בכלל לא היה ככה!".
מרוב שהוא היה נבוך.בתיכון רונן היה מגיע אליי לכיתה בהפסקות ותמיד היינו מדברים היו שואלים אותי כל הזמן אם אנחנו חברים. תמיד הייתי נהנת לדבר איתך. במפגשים חברתיים תמיד רציתי שתגיע ונהיה יחד עם אמיר הייתי מדמיינת שנהיה חברים טובים כאלה רק שלושתנו.
היית מספר הרבה על השיעורי נהיגה שלך ועל זה שעברת טסט ראשון ממש לא הפתיע אותי כי אתה תמיד משיג את מה שאתה רוצה. אתה תמיד היית מקבל ציונים ממש גבוהים ובספורט בכלל הייתי בהלם מכמה שאתה עושה את התרגילים הכי קשים בקלילות. כשהיינו הולכים ביחד לים אז תמיד הייתי עושה איתו עמידת ידיים והייתי אומרת לו שיש לו ממש פוטנציאל להיות טוב בהתעמלות. הוא היה מצליח כל תרגיל שהייתי מראה לו. באמת ילד מוכשר בהכל.
גם כשהיינו פחות בקשר כי לא היינו בבית הספר ואני התחלתי שנת שירות הוא תמיד היה מתעניין ושואל מה שלומי והיינו נשארים בקשר הייתי מתגאה בו על זה שהוא בדובדבן ושהוא עובר דברים כל כך קשים והוא לא אהב שהייתי מחמיאה לו על זה מרוב שהוא היה צנוע.
רונן יש לי כל הזמן תמונה בראש של החיוך המקסים שלך שאתה נכנס לים וקר לך כל כך אבל אתה רוצה לבוא לקראתי אז אתה תמשיך לסבול מהקור עד שתתרגל. היית ותמיד תהייה אצלי בזכרון ובראש אני מאושרת שיצא לי לזכות להיות חברה טובה שלך. המוטיבציה שלך, ההתמדה שלך, הכישרון שלך והאכפתיות שלך לסובבים אותך אלה דברים שאני כל-כך מעריכה אותם אצלך. איך היו אומרים לנו "יואו אתם כאלה זקנים" כי שנינו לא אוהבים ללכת לים כשיש הרבה אנשים. אתה היית עושה מה שאתה חושב הולך לפי העקרונות שלך. לא עושה מה שכולם עושים. היה מאוד ברור מה אתה אוהב ומה לא. הקשר שלי איתך מאוד יחסר לי אבל אני אלמד איך ללכת בדרך שלך בתמיד תיהייה איתי לכל מקום שאליו אלך, כי חבר כמוך אי אפשר לשכוח.
(מאת רוני עופר, חברה מבית הספר).
מאת משי גבאי, חברה מבית הספר
רונן יקר שלי,
כותבת לך, מסתכלת על תמונות שלנו ועולה בי געגוע.
אני נזכרת שתמיד הייתי מחפשת אותך במסדרונות של בית הספר ורציתי להיות בחברתך.
הרבה פעמים אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך ואף פעם לא האמנת עד כמה...
תמיד כשעדן ואני היינו מעלים את השם שלך בבית שנינו היינו מחייכים אחד לשני בגאווה שאתה חבר שלנו. בן אדם צנוע, מיוחד ומצחיק, תמיד עם חיוך על הפנים. אדם עם עקרונות, אומר את דעתך ודבק בכל מטרה שאתה מציב לעצמך.
תמיד ידעתי שאני יכולה לפנות אלייך ותהיה סבלני לכל השגעונות שלי (כולל לעזור לי לערוך סרטון במשך יום שלם אצלך בבית)
אני זוכרת שישבנו ביחד באשכול הפיס בהרצאה ואמרת לי שאתה רוצה להגיע לדובדבן.
גם כשהייתי בשנת שירות בצד השני של העולם שמרנו על קשר, זה היה הכי כיף בעולם לקבל ממך הודעות ולשמוע ממך!
ביום הולדת 18 של עדן ושלי, הבן אדם שהכי שמחתי שהגיע לחגוג היה אתה! זה היה קצת אחרי שהתגייסת.
ואפילו בתקופות שלא היינו מדברים הרבה כשהיינו מתראים זה היה כאילו לא השתנה דבר.
אני מתגעגעת אלייך מאוד ואתה מלווה אותי בכל דבר שאני עושה ובכל דרך שאני בוחרת מעתה והלאה.
חבר יקר אתה בליבי לעד,
אוהבת
משי
מאת איתי פרבר, חבר מבית הספר
רונן, רק אנשים שבאמת הכירו אותך יודעים איזה בן אדם אתה. צנוע, מתחשב , אחראי וכל כך רציני.
תמיד הייתה הרגשה שאתה מבוגר מכולם בכמה שנים וכל השטויות של הנערים לא עניינו אותך אף פעם.
תמיד דיברת על המטרות שלך ואיך אתה מתכוון להשיג אותן.
לעולם לא אשכח איך הקמת אותי מהספה בבית ולקחת אותי איתך לאימוני ריצה וכוח בספורטק.
תמיד דחפת אותי קדימה , וכשרציתי לוותר אמרת לי להמשיך חזק יותר.
תמיד היית דמות לחיקוי ברצינות שלך וביכולת שלך להתמיד במה שאתה עושה.
בפעם האחרונה שנפגשנו, חלקנו מילקשייק וצ'יפס ביומנגס וקבענו להיפגש כשבועיים אחרי, מה שכבר לא יקרה.
תמיד תהייה חלק ממני והערכים שלך ילכו איתי תמיד.
אתה משפחה שלי לתמיד , לעולם לא אשכח את הקשר המיוחד שהיה לנו.
מאת דביר בוסאני, חבר מבית הספר
הזמן עובר ואנשים נדרשים לחיות כשאתה לא פה, נדרשים לחייך, לבלות ולעשות דברים שהם אוהבים והכל בכדי להצדיק את הסיבה שלשמה הלכת.
להצדיק את הקיום שלנו במדינה הזו ואת ההבנה שהחיים כ"כ רגישים וחשובים, כל דבר קטן נכנס לפרופורציות אחרות כאשר מתמודדים עם אובדן של אדם קרוב ובמיוחד כשמאבדים חבר כמוך.
מסתכל על המשפחה שלך ומבין מאילו אנשים חונכת, מבין מאיפה ירשת את התכונות החזקות והטובות שלך, לפעמים אני שומע את אבא שלך מדבר ואפילו בצורת הדיבור שלו מרגיש יותר קרוב אליך, ותמיד חושב על כמה חבל שלא הכרתי את המשפחה שלך קודם לכן, לפני המקרה הזה ששינה את החיים של כולנו.
"מים שקטים חודרים עמוק" – המשפט שהכי מאפיין את רונן מבחינתי, כל דבר שהשיג, כל דבר שעשה – עשה מתוך שקט פנימי שאין להרבה אנשים.
השקט הזה היה יכול להזיז הרים אם רצה.
רונן היה אדם שכמעט ולא ידע מהי התעסקות עצמית, כל כולו היה לסביבה ולחברים שלו, בכל מסגרת בה היה ידע להבין, להכיל והכי חשוב להקשיב.
רונן היה מצחיק, ציני בטירוף (כשמכירים אותך לעומק), טוב לב, כן, צנוע, בוגר והבן אדם הכי נחוש שפגשתי.
בשבילי ובשביל הרבה מהקרובים אלינו הוא היה מודל לחיקוי, מודל לחיקוי מעצם העובדה שכאשר הייתה לו מטרה מול העיניים, הוא ידע להשיג אותה כנגד כל הסיכויים וכך גם היה בכניסה שלו ליחידת "דובדבן" שכל כך העריץ.
רונן לא הסכים להשלים עם "לא" כתשובה - הוא ידע להכנס לכל הדלתות הסגורות ולא רק זה, גם ידע להצטיין ולהשאיר אבק לבאים אחריו.
בכל פעם שאני נזכר בך רונן, אני מרגיש שהעולם קופא לתקופה קצרה והעיסוק נשאר בזה, קשה להשלים עם החוסר, רב הזמן אני מתאר לעצמי שאתה פשוט עסוק או לא זמין במהלך היום ואם לא נפגשנו הסופש ניפגש עוד שבוע, שבועיים, שלושה כי אין מה לעשות זו הייתה השגרה שלנו ופתאום באחד הימים אקבל ממך הודעה עם איזה סלפי והקלטה של כמה הנפיצו עליך הפעם ומקווה שהפעם היא תהיה בעברית ולא בערבית.
אבל מאחר וזוהי אינה המציאות חשוב לי שכולם ידעו מה החותם והמסר שהשארת אחרייך.
חשוב לי לספר ולדבר עלייך בכל מקום שבו אהיה כמו שדיברתי עד עכשיו. שתשאר חלק מהמורשת בכל מסגרת בה היית, בדיוק כמו המורשת שהשארת ביחידה שלך – הראשון והיחיד שנפל בפעילות מבצעית.
מקווה שכולנו כאן לא נפסיק להזכיר לעצמנו מהם הדברים החשובים באמת. שבכל יום נלמד דרכך שאם מאמינים במשהו, ובאמת רוצים אותו – השמיים הם הגבול.
רונן , אחינו היקר לא נפסיק להתגעגע , אוהבים אותך וחושבים עליך כל יום.
מאת יובל גיגי, חברה מבית הספר
דברים שקורים לאנשים אחרים.
מחשבה שחולפת לכל אחד מאיתנו בראש לפעמים. כשקורה משהו כזה במדינה הקטנה שלנו זה מהדהד וצורם, כשקורה משהו כזה למישהו שמכירים זה כבר סודק אותך מבפנים וכשזה קורה למישהו שאוהבים, זה כבר סיפור אחר- שם אתה נשבר. ׳לנו זה לא יקרה׳ , ׳בנו זה לא ייגע׳ -
ואז? אז זה נוגע.
אתה נולד, לומד ללכת, אלבומים ישנים, זכרונות ילדות ,טיולים משפחתיים קצת תמונות מחול, קצת חיי חברה ,מתחיל ללמוד בתיכון,מכיר בחורה נחמדה ,יוצא לבלות ,ישיבות לפעמים, ואז מה? ואז פתאום מתגייסים- כולם מתחילים להפגש בסופשים ,לפעמים ברצף ולפעמים פעם בחודשיים. ואתה? תותח בין תותחים לא הספקתי למצמץ והופ סיימת מסלול דובדבן לא רק שסיימת, סיימת בהצטיינות.
ועכשיו אני שואלת את עצמי - קוראים לזה גורל? זו הייתה התכנית? נותנים שנה,שנתיים שם ואז אותו ילד קטן ממקודם סיים את התפקיד שלו בעולם? אירונישבכל מקום אחר מעבר לים היית חי חיים אחרים בגיל 20, אבל לא אצלנו ,לא במדינה הזו כנראה. מסתכלת על תמונות שלך בדקדקנות, קוראת כל פוסט כאילו צמאה לסממן חיים, עוברת על ההודעות ומנסה להבין את זה, אבל איך אפשר? זו פעם ראשונה שאני נתקלת במוות בצורה כזו, אז מה אני כבר יודעת? פעם ראשונה שזה מרגיש קרוב.
אז רונן, נותר לי רק להגיד שהייתה לי הזכות שהיית חלק מחיי, מלח הארץ- אבל לא כי תמיד אומרים אלא באמת, הכי באמת. מצחיק, ראבקיסט, צנוע, שנון,פרפקציוניסט, שליו, נעים הליכות ופשוט נטול אגו.
הייתה לי הזכות להיות מישהי שהכרת, זכות שהיית חלק מהסופשים שלי, חלק מהזהות החברית שלי בבית. תודה שהיית חבר טוב לדביר, תודה שהיית שם בשבילו בכל יום לצחוקים ולשיחות הגרועות שלכם עם כל ההקלטות הקוליות , ותודה שהיית שם גם לקאדרים גם כשהיה פחות נחמד.מהיום הזה אתה הקשר שלי לגיבור מהו, לצבא, לזהות -נהפכת לזיכרון האישי שלי.
מאותו היום ,זה פשוט כבר לא אותו דבר.
חרוט בליבי ובראשי לנצח, אוהבת אותך
מאת אביב לוי, חברה מהכושר הקרבי
את השם רונן לוברסקי תמיד הכרתי מרחוק.
כשהצטרפתי להתאמן באסא, הייתי יחסית מהראשונים, פגשתי את רונן. שם באמת בשניות התחברנו ותוך לא הרבה זמן מצאנו את עצמנו חברים קרובים יותר ויותר. כשגילינו שאנחנו גרים מטר אחד מהשנייה התחלנו לבוא לאימונים ביחד. כל פעם מישהו אחר היה מוציא אוטו לאימון. כשרונן היה מסיע הוא תמיד היה יוצא מוקדם כדי שבטוח לא נאחר. אם האימון היה ב19:00, ב18:20 כבר הוא היה דורש שנהיה באוטו בדרך לאימון, למרות שהנסיעה היא 7 דק אם יש פקקים. אם אני הייתי מוציאה אוטו ואומרת לו לבוא אליי ב18:40 ונצא הוא היה מתחיל להתלונן שזה מאוחר ואם יהיה בלתמ בדרך אנחנו נאחר, גם להגיע בזמן זה לאחר!
אז תמיד היינו מתפשרים. כל אימון מחדש הוא היה מזכיר לכולם מי המלך. תמיד הוא היה הכי טוב. לפעמים היה קצת תחרות עם נירו אבל לכולם היה ברור שרונן אוכל אותו(סליחה נירו). רונן היה מפציץ בתוצאות, מנהיג את הקבוצה למצויינות ולסטנדרט מסויים. אם היה אימון שהוא לא היה מגיע, למרות שלא היו הרבה כאלה בכלל, היו מרגישים את זה. וכמו שרבים סיפרו כבר לפני על הפקל תפוח! אי אפשר בלי זה. היה מגרה את כולנו עם תפוח ירוק עסיסי של אחרי אימון, תמיד.
זה היה עוד בשלב שיכולנו להסיע רק שני אנשים. אבל הייתה בנינו ברית לא כתובה כזו שתמיד חוזרים ביחד לא משנה מה.
לא עבר הרבה זמן עד שהפכנו למשפחת אסא רחובות. קבוצה כזו בלתי נפרדת.
אחד הדברים שאיחדו ביני לבין רונן בהתחלה היה גיורא. האגדה שלנו. אני חושבת שלא היה סוף אימון שהיינו מדברים עליו ומהללים אותו. גם אחרי שהוא כבר טס היינו פורקים אחד לשנייה את כל מטעני הגעגועים אליו.
בין הבית ספר לגיוס מצאנו את עצמינו כמעט כל יום ביחד. כל פעם שהיה קצת משעמם בבית נפגשים, אצלי, אצל אמיר או אצל רונן. מוצאים כבר מה לעשות עם החיים שלנו, לא משנה איפה אבל העיקר שביחד. כל ערב מחדש היינו מנסים לקבוע ליום שלמחרת, גם אם היו לנו עוד תכנונים זה היה ברור שניפגש מתישהו ביום הזה, אז לפעמים יצא שהיינו קובעים לאיזור תשע או עשר בבוקר (בתקופה הזו זה היה נחשב בשבילי ללפנות בוקר) ואז כמובן שלא הייתי מתעוררת והוא היה מתבאס ואומר שזה היה צפוי. ואז היינו קובעים מחדש לשעות שהם יותר ׳אביב׳ מ׳רונן׳.
לפעמים שרונן היה בא אליי ויושב עם אמא שלי, הייתי פשוט הולכת כי הרגשתי שהם מסתדרים ולא צריכים אותי. ותמיד אחרי זה הוא לא הפסיק להגיד ׳נטי המלכה׳.
אני זוכרת שביום של האפטר פארטי שלו, היינו גם הרבה ביחד והוא התייעץ איתי מה ללבוש וקצת צחקתי על החולצת קקטוסים שלו אבל בסוף היא עברה אישור שלי.
הייתה לי תקופה שלא היה לי פלאפון אז היינו מתכתבים בפייסבוק. עברתי על כל השיחות והכל מסתכם ב״טוב תרדי עוד חמש דקות״. ״טוב אני מוכנה אני יוצאת אלייך״ ״מחר ב11:00 נוסעים לים, את מבטלת לי רק אם סבתא מתה!(ציטוט של קובלר)״
טעימה קטנה ממערכת יחסים של אהבת אחים שכזאת.
מתגעגעת אלייך בלי סוף רונן.
מאת אמיר דאוס, חבר מבית הספר
השאפתנות שחוללה בי בכל פעם שהסתכלתי עליו המוטיבציה שהשרתה בי והדוגמה האישית שהיה תמיד ללמוד ממנו עוד משהו.
אך לפני הכל רונן היה חבר כמו אח בשבילי.
את רונן אני מכיר בעצם מאז שאני זוכר את עצמי, משחקים תופסת בהפסקות בשפרינצק שוחים בפקולטה או סתם נפגשים אחרי בית הספר כנראה אצל פרבר.
אצל רונן אני מכיר שני צדדים בעיקר.
הצד הרציני, הקשוח, החזק שמשיג תמיד את מה שהוא רוצה בסוף לא משנה כמה הדרך קשה. לפעמים ממש הרגיש שיש לו ראש של אדם מבוגר ולא פעם הרגשתי שהוא בוגר מאיתנו. זה הצד היותר מוכר של רונן.
אני זכיתי להכיר גם את הצד הביישני, הצניעות היתרה, הצחוק התמים והטהור, החלק הסטלני והמצחיק שלך שכמעט אף אחד לא הכיר מרוב שהיית מופנם, וכמובן הבדיחות הפרטיות שרק אנחנו נבין.
אמשיך ואגע בצד המצחיק שלך כי כולם כבר מכירים את הצד הרציני ואולי רק אותו.
אי אפשר לשכוח את החיקויים המדויקים שלך על יורם בן חיים המורה לנהיגה שהיית עושה לנו כל נסיעה.
הבגד ים ספידו הצמוד והקצר שרק אתה עוד היית לובש לים למרות שצחקנו עלייך שזה לא באופנה.
אלפי בדיחות ושירים של אריאנה גרנדה שהרצנו במצפה מתן שכל כך אהבנו.
איך שכל פעם ששמתי מזרחית באוטו צעקת עליי "תעיף תחרא הזה כבר" ואני צחקתי מזה כל פעם מחדש.
או שרק היינו אומרים לך ללכת להתחיל עם מישהי בבר וישר היית מסמיק וצוחק את הצחוק הביישני והטהור שלך.
אתה תמיד ידעת בידיוק מה אתה רוצה.
אפשר להמשיך ולספר עוד שעות ימים ושבועות אך זה אפילו לא יוכל לסכם שנים של חברות ואהבה.
נשאר לי רק להגיד לך תודה על הכל חבר יקר ותמיד תישאר אצלי בלב.
(מאת אמיר דאוס, חבר מבית הספר)
מאת חבר עדן גבאי
חבר יקר לא יכול להסביר לך בכלל כמה כאב ועצב חרוטים בי כשאני שומע את שמך ונזכר בך...
אני גאה שהייתי חבר שלך וזכיתי להכיר בן אדם כמוך כל כך מיוחד, צנוע ואמיתי!.
על אותו יום שהלכנו להתאמן ביחד לקראת הצבא ופוצצנו את התיקים שלנו במשקלים למסע וכל הזמן רק הוספת משקל אמרת שזה לא מספיק, ואת הדגל , דגל ישראל , שמצאנו ליד הכביש וביקשת ממני לתקוע לך אותו מאחורי התיק, אותו היום שישר אחרי המסע הקטן שעשינו לקחת אתו לחולות של העוקף לעוד ספרינטים כי אמרת שרק כשמותשים מתפתחים .!
אוהב אותך חבר יקר!
🖤 תמיד תשאר בליבי.